החלטה בתיק ע"א 7431/12

           לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.        ההליך שבכותרת הוגש ביום 16.10.2012 כבקשת רשות ערעור. בקשת רשות הערעור נסבה על ארבע החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא ג' גינת). אסביר בקצרה את הרקע: בשנת 1998 הגיש המבקש תובענה לבית המשפט המחוזי (ה"פ 389-98), שעניינה ביטול הענקת זכויות במקרקעין שנועדה, לטענת המבקש, להברחת נכסים. בתיק ניתן צו זמני למניעת דיספוזיציה של הזכויות בנכס. כעבור מספר שנים - בשנת 2004 - הוחלט על הפסקת התובענה תוך הותרת אפשרות לחדשה תוך שלוש שנים ותוך הבהרה כי "לא יחול שינוי בכל סעד שניתן עד לשלב זה". בשנת 2008 ניתנו בתיק כמה החלטות של רשם בית המשפט קמא, ובשנת 2012 הובא התיק לפני כבוד השופט גינת נוכח בקשתה של המשיבה 2 להורות על מחיקת הסעד הזמני משנת 1998, שנותר רשום במרשם המקרקעין. המערער מצדו ביקש להמשיך בבירור ההליך.

           בהחלטתו מיום 11.6.2012 קבע כבוד השופט גינת כי אין מקום להמשיך את הדיון במסגרת ה"פ 389-98, בציינו בין היתר כי "אין טעם להורות על החייאה של הליך ישן רק כדי לאפשר את תיקונו לאחר מכן". בית המשפט הוסיף כי כל אחד מבעלי הדין רשאי לנקוט הליך חדש. לגבי הסעד הזמני, נקבע כי זה יעמוד בתקפו עד ליום 2.10.2012. החלטה זו של כבוד השופט גינת תיקרא להלן: ההחלטה העיקרית.

           כעבור למעלה משלושה חודשים - בשלהי חודש ספטמבר - פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה להארכת מועד פקיעתו של צו המניעה הזמני. הבקשה נדחתה ביום 27.9.2012, כשבית המשפט המחוזי מציין בין היתר כי לא צורף תצהיר וכי לא היה מקום להגשת הבקשה ביום האחרון לפני פגרת סוכות, תוך ניסיון להעמיד את הצדדים ואת בית המשפט לפני "עובדה מוגמרת של שינוי מועד שנקבע בהחלטה עליה לא ביקש לערער". המבקש הגיש מיד "הבהרה דחופה", אך בית המשפט המחוזי, בהחלטה נוספת מיום 27.9.2012, קבע כי אין מה להוסיף על החלטתו הקודמת. המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע, וגם זו נדחתה ביום 6.10.2012. שלוש ההחלטות האחרונות תיקראנה להלן: שלוש ההחלטות הנוספות. 

2.        לראשונה פנה המבקש לבית משפט זה, בבקשת רשות ערעור, ביום 16.10.2012 - למעלה מארבעה חודשים לאחר ההחלטה העיקרית. בקשת רשות הערעור נסבה על ארבע ההחלטות הנזכרות לעיל - זו העיקרית ואלה הנוספות. בתיק התקיימו הליכים מקדמיים בקשר לעירבון, עד שהסכום הנדרש הופקד בחודש דצמבר 2012. במקביל הובא התיק לפני כבוד השופט הנדל, שהורה תחילה על מתן צו ארעי ועל הגשת תשובות לבקשת רשות הערעור ולבקשה לעיכוב ביצוע. בהמשך הורה כבוד השופט הנדל לצדדים להתייחס לשאלת סיווג ההליך ולשאלת מועד הגשתו. ביום 8.3.2013 קבע כבוד השופט הנדל כי יש לסווג את ההליך כערעור בזכות. עוד קבע כי הערעור על ההחלטה העיקרית (מיום 11.6.2012) לא הוגש במועד הקבוע בדין. לפיכך נקבע כי על המבקש להגיש בקשה מסודרת בעניין זה, שתידון לפני הרשם.

3.        המבקש לא מיהר להגיש בקשה מסודרת להארכת מועד, בהתאם להחלטתו של כבוד השופט הנדל מיום 8.3.2013. משבושש, הבהרתי בהחלטתי מיום 17.4.2013 כי "הליך זה תלוי על בלימה", ואפשרתי למבקש להגיש תוך חמישה ימים בקשה מסודרת הכוללת את טענותיו ואת בקשותיו בכל הנוגע לאיחור בהגשת ההליך. לאחר ארכות נוספות הוגשה לבסוף, ביום 13.5.2013, הבקשה להארכת מועד. ביום 10.6.2013 הגישו המשיבים את תגובתם. המבקש מצדו ביקש להתיר לו להגיש תשובה לתגובה. בהחלטתי מיום 9.6.2013 קבעתי כי יוכל לעשות כן תוך 3 ימים. בפועל התשובה לתגובה הוגשה רק ביום 29.7.2013, זאת חרף העובדה שמדובר בתשובה שהוגבלה לאורך של עמוד אחד; וחרף העובדה שבהחלטתי מיום 24.6.2013 קבעתי שוב מועד קצר להגשת התשובה, תוך הבהרה כי "לא ניתן להתעכב עוד עם ההכרעה בעניין הארכה המועד".

           לאחר כל אלה, בא התיק לפניי למתן הכרעה בעניין מועד הגשת ההליך (שהוגש עוד ביום 16.10.2012). לאחר עיון בטענות הצדדים לא ראיתי להיעתר לבקשה, ובאתי לכלל מסקנה כי יש להורות על תיקון ההליך באופן שיחול רק לגבי שלוש ההחלטות הנוספות. אסביר להלן את מסקנתי-זו.

4.        כבר בפתח הדברים יש להבהיר כי התנהלותו הדיונית של המבקש מוקשית על פניו. כאמור, עוד בחודש יוני 2012 קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום ל"החייאת" ההליך משנת 1998, וכי הסעד הזמני יעמוד בתוקפו עד ליום 2.10.2012. בית המשפט קבע מפורשות כי בעלי-הדין רשאים להגיש הליך חדש (שבמסגרתו אפשר יהיה לבקש סעדים זמניים). משמעות הדבר היא שבית המשפט הקציב פרק-זמן של קרוב לארבעה חודשים לצורך היערכות לפקיעתו של הסעד הזמני ולצורך הגשת הליך חדש ככל שיימצא לנכון.

           המבקש, כך מתברר, לא פעל כמתבקש ולא ניצל את התקופה שקצב בית המשפט המחוזי. מצד אחד הוא לא הגיש הליך ערעורי לבית משפט זה, ומצד אחר הוא לא הגיש הליך חדש בהתאם שמסלול שסימן בית המשפט המחוזי. רק בהתקרב מועד פקיעתו של הסעד הזמני - ממש ימים ספורים קודם לכן - הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי, שתכליתה הארכת תוקפו של הסעד הזמני. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה מנימוקים שונים, תוך התייחסות מפורשת למועד הגשת הבקשה שמשמעותו ניסיון להעמיד את בית המשפט "בפני עובדה מוגמרת של שינוי מועד שנקבע בהחלטה עליה לא ביקש לערער". לאחר החלטה זו המשיך המבקש להגיש בקשות לבית המשפט המחוזי, שתכליתן דחיית מועד פקיעתו של הסעד הזמני, עד שבהחלטה האחרונה קבע בית המשפט קמא בלשון ברורה:

בוודאי שחלף המועד לבקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 11 ביוני 2012 שניתנה במעמד בעלי הדין. אינני מבין מדוע, אם העניין כה דחוף או גורלי בשביל המבקש, לא נעשה דבר מאז יוני 2012 ומדוע לא הוגש הליך חדש לא מאז 1998, לא מאז יוני 2012 ואף לא מאז יום 27 בספטמבר 2012.

           הנה כי כן, המבקש ישב באפס מעשה במשך תקופה לא קצרה שקצב בית המשפט המחוזי, ולא פעל כפי שמתבקש בנסיבות העניין - אם בדרך של הגשת הליך ערעורי מתאים, אם בדרך של הגשת הליך חדש בהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 11.6.2012. גם את בקשתו להארכת תוקפו של הסעד הזמני שמר "לרגע האחרון". לא מיותר להזכיר כי כל העניין נסב על שאלת "חידושו" של הליך משנת 1998, שהיה "רדום" למשל שנים ארוכות. בכך יש כדי ליתן משנה תוקף לקושי הדיוני הנעוץ בגרירת הרגליים בכל הנוגע להגשת הליך ערעורי.

5.        על רקע זה, ובהתחשב במועד שבו נעשתה הפנייה הראשונה לבית משפט זה, ברור כי הייתה נדרשת הצדקה כבדת-משקל, ומבוססת כדבעי, כדי שבית המשפט ישקול להאריך את המועד להגשת הערעור. האם המבקש הציג הצדקה כזו? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה.

           הטענה העיקרית בבקשה שלפניי היא כי בא-כוח המבקש הוא עורך-דין יחיד במשרדו, וכי לא יכול היה לטפל בהגשת הערעור מחמת מצבו הרפואי. אלא שאין בנימוק זה כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה בנסיבות המקרה. איני מפקפק בכך שבא-כוח המבקש לא היה בקו הבריאות, ואני מאחל לו בריאות טובה. אולם, אין בידי לקבוע, על-פי החומר שלפניי, כי מדובר במצב דברים שבגינו נמנע מהמבקש ומבא-כוחו לבצע פעולה כלשהי בעניין הנדון במשך תקופה כה ממושכת, בפרט אם הנושא "כה דחוף או גורלי בשביל המבקש" - כלשונו של בית המשפט המחוזי. אישורי המחלה שצורפו לבקשה, המתייחסים לחלק מן התקופה שחלפה מאז מתן ההחלטה העיקרית ועד למועד הגשת בקשת רשות הערעור, ושבהם הומלץ לבא-כוח המבקש על מנוחה, אינם יכולים לבסס מסקנה כי אי אפשר היה לנקוט הליך כלשהו - לרבות בקשה להארכת מועד - במשך כל פרק הזמן הארוך.

6.        כאן המקום להדגיש, כי גם בעל-דין שנתקל בקושי מסוים להגיש הליך ערעורי, למשל קושי הכרוך בייצוגו, אינו פטור מניה וביה מן החובה להגיש בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקצוב בדין. כך למשל, נקבע כי כאשר בעל-דין פונה בבקשה לקבלת סיוע מאת הלשכה לסיוע משפטי, יש להנחותו להגיש בקשה להארכת מועד עד להסדרת העניין - לרבות בעצמו (ראו למשל בש"א 8359/11 פלונית נ' פלונית (25.12.2011); בש"א 3794/11 פלוני נ' פלונית (25.10.2011)). ברי כי בענייננו אין תשתית לקבוע כי אי-אפשר היה לפנות לבית משפט זה במועד מוקדם יותר, ולו בבקשה להארכת מועד.

7.        זאת וגם זאת: המבקש כזכור בחר להגיש לבית משפט זה הליך של בקשת רשות ערעור. המועד הקבוע בדין להגשת הליך מסוג זה הוא כידוע תוך 30 ימים ממתן ההחלטה. לפי הנחת עבודה זו, שאימץ המבקש-עצמו, היה עליו להגיש את ההליך עוד ביום 11.7.2012, קרי לפני פגרת הקיץ. המבקש לא הגיש את ההליך, גם לא בקשה להארכת מועד, וזאת הן בתוך התקופה הקבועה בדין להגשת הליך של בקשת רשות ערעור, הן במשך חודשים ארוכים אחר-כך. אישורי המחלה של בא-כוח המבקש אינם יכולים להסביר זאת.

           אמת, בינתיים קבע כבוד השופט הנדל כי היה על המבקש להגיש ערעור בזכות, ועל כך מסתמך המבקש בחישובי המועדים שהוא מציג בבקשה שלפניי (שהם עצמם מעידים על איחור ניכר בהגשת ההליך). אולם, הצגה זו של הדברים נראית כהצדקה בדיעבד. בפועל, התנהלותו של המבקש בזמן אמת יוצרת את הרושם כי הוא בחר שלא לילך במסלול הערעורי, אולם לאחר שבקשתו לדחיית מועד פקיעתו של הסעד הזמני - בקשה שהוגשה בסמוך למועד שנקבע בהחלטה העיקרית - נדחתה, ונדחו גם בקשות נוספות שהגיש לבית המשפט המחוזי, נעשתה הפנייה לבית משפט זה הנחזית להיות ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור.

           יתרה מכך, עצם העובדה שהמבקש הגיש באמצעות עורך-דינו בקשות לבית המשפט המחוזי, ועדיין לא פנה אז לבית משפט זה למרות הזמן הרב שעבר מאז חלוף המועד להגשת הליך ערעורי (בין בקשת רשות ערעור בין ערעור בזכות), מעצימה את הקושי בהתנהלותו הדיונית.

8.        בבחינת למעלה מן הדרוש, אציין כי גם לאחר הגשת ההליך לבית משפט זה, לא התנהל המבקש בשקידה ובזריזות המתבקשים בנסיבות העניין. כך לדוגמה, הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 13.5.2013 - למעלה מחודשיים לאחר שכבוד השופט הנדל עמד על העובדה שההליך הוגש באיחור, וראו בהקשר זה גם את האמור בהחלטתי מיום 17.4.2013. כך גם, המבקש התמהמה בהגשת התשובה לתגובה, והגישה לבסוף ביום 29.7.2013, זאת אף שבהחלטתי מיום 24.6.2013 ציינתי כי "לא ניתן להתעכב עוד עם ההכרעה בעניין הארכת המועד", וקבעתי כי יש להגיש את התשובה לתגובה תוך 3 ימים (בהיקף של עד עמוד אחד). יצוין כי במסגרת התשובה לתגובה העלה המבקש נקודה חדשה הנוגעת להיותו של המשיב 1 תחת צו כינוס נכסים, אולם איני סבור כי יש מקום להיכנס עתה לנושא זה, ואיני מוצא כי יש לו השפעה מבוררת על שאלת הארכת המועד התלויה - בראש ובראשונה - במבקש עצמו ובהתנהלותו הדיונית.

9.        בשל כל האמור, מצאתי כי דין הערעור על ההחלטה העיקרית - להימחק. עם זאת, כאמור, בקשת רשות הערעור שהוגשה במקור התייחסה גם לשלוש ההחלטות הנוספות של בית המשפט המחוזי. באשר להחלטות אלה, בקשת רשות הערעור הוגשה במועד. יודגש כי לגבי החלטות אלה (בשונה מן ההחלטה העיקרית) ההליך הנכון הוא בקשת רשות ערעור. אשר על כן, אני מורה בזאת כדלקמן: